לֵב-אָדָם

דודי לוריא

אינדיבוק

סמוך ליום הכיפורים של שנת 1973 מביעים שני אישים את דעתם על משמעות דברי דוד לשאול: "אַל-יִפֹּל לֵב-אָדָם עָלָיו; עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם-הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה" (שמואל א', י"ז 32). הראשון הוא קצין מודיעין בכיר, המפקד המוערך והיהיר של הענף בו משרת זיבָּלֶה (ביידיש: פג), הניצב בראשית דרכו הצבאית. השני הוא ניצול שואה, אביו של גיבורנו, החולה במחלה קשה. פרשנות השניים לדברי דוד לשאול - סותרת לחלוטין זו את זו ותחזיותיהם באשר לעומד להתרחש במדינה, הפוכות בתכלית. שיח חסר גישור זה ממחיש את תחושת שכרון הכוח, בצד המבוכה הקשה ששררו בציבור הישראלי באותם ימים גורליים, והוא המשמש רקע ישיר למציאות החברתית, המדינית והצבאית של התקופה.


עם התרסקות ה'קונספציה' המודיעינית ופרוץ מלחמת יום הכיפורים מוצא עצמו זיבלה, במפתיע, כמפקד צוות מודיעיני הפועל בצד כוחות החוד הצולחים את התעלה. תסכוליו מכשלון אהבת הבוסר שחווה קודם גיוסו נשזרים עם המחדל המודיעיני הקשה שאירע מול עיניו - למפח נפש קשה. מנגד, מפגשו הישיר עם גבורת לוחמי הגישור של חיל ההנדסה ושיחזורו הפנטסטי של מסע גיבור ילדותו לאנטארקטיקה - מאירים עבורו מחדש את מושגי הגבורה והחולשה האנושית ברגעי משבר. והנה, דווקא מתוך המבוכה, הצער והשכול בוקעת קרן התקווה ומגיע הפיקחון: זיבלה מוצא נתיב חדש לחייו ואת מסקנותיו לסיבות ולנסיבות להתרחשות ה'קונספציה' הוא עורך בקפידה לקראת פגישתו עם תחקירני ועדת אגרנט.



במהלך הארועים עתיד זיבלה להבין מהי המשמעות האישית של המושג "לב אדם" ולגלות במפתיע - בזכות מפגש מחודש וכמוס עם צבעוני הנגב - כי ניחוחה הבוגר של אהבת נעוריו שינה פניו לנצח.


דודי לוריא מחזיק בתואר שני בספרות ותואר שני בהיסטוריה של עם ישראל מאוניברסיטת תל אביב והוא ממשיך בלימודי תואר שני בחוג ישראל הקדום. קודם פרישתו עסק בהנדסת מכונות וכימיה. ארבעים שנה לאחר המלחמה, בה השתתף, התפנה לבחון - מזווית אישית - את השתלשלות מאורעות מלחמת יום הכיפורים. כתיבתו נעשתה מתוך הכרה קרובה וכואבת של מציאות התקופה ומחדליה, אך במיוחד, מתוך דאגה לעתיד המדינה שתעוצב בעקבותיהם.