מחיאת כף-יד אחת

אבי וימר

אינדיבוק

כך מעיד עמוס עוז על שתיקתו כבדת המשקל, כבדת השנים: "על אמי לא דיברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי עד עכשיו, עד כתיבת דפים אלה, לא עם אבי ולא עם אשתי ולא עם ילדי ולא עם שום אדם. אחרי מות אבי, גם עליו כמעט לא דיברתי, כאילו הייתי אסופי." (סיפור על אהבה וחושך- עמ' 581)
המסע הזה בספרו של עמוס עוז, מנסה למשש ולהאיר את הצללים הסבוכים, המתעתעים והקסומים, שסובבים את השתיקה הזאת. שתיקה המשתרעת על פני חמישים שנה..!

איך ניתן למשש צללים? איך אפשר להאיר אותם בלי שייבלעו בצילו של הפנס, בלי להסיטם, בלי להאפיל על יופיים של התעתועים?

אולי באמצעות חוש אחר.. אולי דרך סיפור אחר...