רציתי להיות נסיכה...

נילי עמית

אינדיבוק

נילי‭ ‬עמית‭ ‬מספרת‭ ‬בספר‭ ‬זה‭ ‬חלק‭ ‬מסיפור‭ ‬חייה‭ ‬‮–‬‭ ‬בנימה‭ ‬קלה, ‬בטון‭ ‬מבודח‭ ‬ומשעשע, ‬שאינם‭ ‬צריכים‭ ‬להסתיר‭ ‬את‭ ‬הכאבים‭ ‬שמתחתם; ‬כאבים‭ ‬‮–‬‭ ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬רחמים‭ ‬עצמיים,‭ ‬ואף‭ ‬לא‭ ‬שמץ‭ ‬של‭ ‬ליטוף‭ ‬אגו. ‬בעינים‭ ‬פקוחות‭ ‬לרווחה‭ ‬וביכולת‭ ‬לספר‭ ‬את‭ ‬האמת‭ ‬לאמיתה‭ ‬ללא‭ ‬מחוות‭ ‬של‭ "‬כֵּנוּת‭" ‬וללא‭ ‬מאניירות‭ ‬של‭ ‬חשפנות‭ ‬עצמית, מגוללת‭ ‬המחברת‭ ‬פרשת‭ ‬חיים‭ ‬מרתקת‭ ‬ומאלפת. הסיפור‭ ‬שהיא‭ ‬מספרת‭ ‬‮–‬‭ ‬סיפורה‭ ‬של‭ ‬ילדה‭ ‬מפולין, בת‭ ‬להורים‭ ‬ניצולי‭-‬שואה (‬אב‭ ‬ציוני‭-‬בסתר‭ ‬ואם‭ ‬שהשתייכה‭ ‬לעילית‭ ‬הקומוניסטית‭ ‬של‭ ‬ארצה) ‬שהגיעה‭ ‬לישראל‭ ‬בשנות‭ ‬החמישים‭ ‬המאוחרות‭ ‬וגדלה‭ ‬בה‭ - ‬הוא‭ ‬סיפור‭ ‬חשוב‭ ‬לא‭ ‬רק‭ ‬משום‭ ‬התוכן‭ ‬האנושי‭ ‬האוניברסאלי‭ ‬שלו (סיפור‭ ‬התבגרות‭ ‬בתנאים‭ ‬חברתיים‭ ‬ורוחניים‭ ‬קשים), אלא‭ ‬גם‭ ‬ובעיקר‭ ‬בהיותו‭ ‬סיפור‭ ‬ישראלי‭ ‬ארכיטיפי, שראוי‭ ‬לנו‭ ‬להטות‭ ‬לו‭ ‬אוזן‭.‬



הוא‭ ‬נפתח‭ ‬בתאור‭ ‬נוקב‭ ‬של‭ ‬הפיחות‭ ‬העצמי‭ ‬שעובר‭ ‬אדם‭ ‬העוקר‭ ‬ממקומו‭ ‬למקום‭ ‬שאינו‭ ‬מורגל‭ ‬בו‭ ‬‮–‬‭ ‬מה‭ ‬גם‭ ‬ילדה‭ ‬שגדלה‭ ‬בצל‭ ‬המיזוג‭ ‬המיוחד‭ ‬של‭ ‬תרבות‭ ‬בורגנית‭ ‬פולנית‭ ‬עם‭ ‬אמונה‭ ‬בעולם‭ ‬המחר‭ ‬השוויוני, ‬ובעצם‭ ‬היתה‭ ‬בת‭ ‬של‭ ‬עלית‭ ‬מועדפת, ‬בטוחה‭ ‬בעצמה, בערכה‭ ‬ובעתידה, ‬ונתגלגלה‭ ‬תחילה‭ ‬למעברה‭ ‬הישראלית, ‬אחר‭ ‬כך‭ ‬לחיי‭ ‬מושב‭ ‬רוויי‭ ‬עמל, ובסופו‭ ‬של‭ ‬דבר‭ ‬לצה‭"‬ל. נילי‭ ‬עמית‭ ‬מספרת‭ ‬סיפור‭ ‬זה‭ ‬ללא‭ ‬אנחות‭ ‬וקינות‭ ‬על‭ ‬אבדן‭ ‬העבר‭ ‬התרבותי‭ ‬והמרתו‭ ‬בהווה‭ ‬פרובינציאלי‭ ‬גס, אלא‭ ‬בטון‭ ‬נמרץ‭ ‬של‭ ‬אשה‭ ‬חזקה, שהחליטה‭ ‬להסתגל‭ ‬למצבה‭ ‬החדש‭ ‬בכל‭ ‬מחיר, להתאים‭ ‬את‭ ‬עצמה‭ ‬לנורמה‭ ‬ה‭"‬צברית" ‬של‭ ‬בני‭ ‬ובנות‭ ‬גילה‭ ‬מעוררי‭ ‬הקנאה,‬ ולהשתמש‭ ‬בכל‭ ‬כלי‭ ‬ומכשיר‭ ‬שאונו‭ ‬לידה: יכולתה‭ ‬האינטלקטואלית, נשיותה, אהבת‭ ‬החיים‭ ‬שלה, ידיעת‭ ‬הבגדים‭ ‬המתאימים‭ ‬ויכולת‭ ‬ההתענגות‭ ‬שלה. ‬

הספר‭ ‬מסתיים‭ ‬באודה‭-‬קינה‭ ‬לאם‭ ‬היפהפיה‭ ‬והמעודנת, שגורלה‭ ‬היה‭ ‬שונה‭ ‬בכל‭ ‬מזה‭ ‬של‭ ‬בתה: עולם‭ ‬האידיאלים‭ ‬הקומוניסטיים, שבכוחו‭ ‬שיקמה‭ ‬את‭ ‬עצמה‭ ‬מהלם‭ ‬אבדן‭ ‬משפחתה‭ ‬בשואה, ‬התרסק‭ ‬לנגד‭ ‬עיניה‭; ‬תרבותה‭ ‬המעודנת‭ ‬נשללה‭ ‬ממנה; חייה‭ ‬בישראל, ‬ללא‭ ‬הסתגלות‭ ‬של‭ ‬ממש‭ ‬לעולמה‭ ‬המנטאלי, היו‭ ‬חיי‭ ‬עמל‭ ‬ללא‭ ‬תמורה‭ ‬של‭ ‬ממש, זולת‭ ‬הנחת‭ ‬מן‭ ‬הבת‭ ‬המצליחה‭ ‬ומן‭ ‬הנכדים. אבל‭ ‬גם‭ ‬בהתבוננה‭ ‬באימה‭ ‬בעינים‭ ‬מצועפות‭ ‬דמעות‭ ‬אין‭ ‬נילי‭ ‬עמית‭ ‬מוותרת‭ ‬על‭ ‬הפיכחון, על‭ ‬ההומור‭ ‬ועל‭ ‬הביקורתיות, העולים‭ ‬בקנה‭ ‬אחד‭ ‬עם‭ ‬הטון‭ ‬הדיבורי‭ ‬הנמרץ‭ ‬והשנון‭ ‬שלה. נילי‭ ‬עמית‭ ‬נוגעת‭ ‬כאילו‭ ‬בקלות‭ ‬במסכת‭ ‬של‭ ‬כאבים‭ ‬ונגעים, אבל‭ ‬גם‭ ‬של‭ ‬תענוגות‭ ‬ושמחות, של‭ ‬העולה‭ ‬החדש, שהגיע‭ ‬לישראל‭ ‬חסר‭ ‬כל‭ ‬ומצא‭ ‬בה, בקשיים‭ ‬ובהתעקשות‭ ‬ללא‭ ‬לאות, את‭ ‬מקומו‭ ‬ואת‭ ‬עצמו‭.‬



דן‭ ‬מירון