ת. כניסה לקטלוג: 11-04-2021
ת. עדכון אחרון: 07-06-2020
התחלתי לאגור רוח כשאימא שלי מתה ואבא ואני נותרנו לבד באילת. הייתי בן חמש-עשרה. אחי דניאל חזר לתל אביב ללמוד באוניברסיטה. שלוש שנים, כמעט כל יום, הייתי חוזר מבית הספר, משליך את התיק על המיטה, נעמד מול חלון החלומות ואוגר רוח. עד הלילה. ואז הולך לישון. הייתי עומד כעשרים סנטימטר מחלון החלומות, ברגליים פשוקות, לבוש מכנסיים קצרים, נועץ את כפות הרגליים היחפות ברצפה לייצוב העמידה ומנפנף בכנפיה של חולצת הכפתורים הפתוחה − פנימה והחוצה, פנימה והחוצה, בקצב אחיד. מונוטוני. לא מהר מדי ולא לאט מדי. אורב למשבי הרוח האקראיים העולים מהים ועושים דרכם צפונה, לוכד אותם באמצעות כנפי החולצה בעלת האיכויות המפרשיות − ואוגר אותם בין החולצה לגוף. כך נפתח "ההר הלבן", רומן חניכה קולח ועז, נבון ושובה לב, המתרחש באילת בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. דרך עיניו של עדי נויפלד, בנם של ניצולי שואה, צפים ועולים סודות ושקרים, ההולכים ומתבהרים ביום שבו מגיעה לשכונה אישה יפה, הנראית תלושה, זרה למקום. ביום הזה חדל עדי לאגור רוח, ונדמה שהקורא מתחיל לאגור אותם במקומו – זוהי הרוח האצורה בתובנותיו ובתיאוריו, הנלכדים דרך מערכות היחסים שהוא מנהל עם סובביו – גלריה המעניקה תמונה נדירה של ישראל בימים ההם, בעיר דרומית שפסגתו של ההר הלבן משמשת לה רקע. שאול בן אמיתי, יליד 1950, הוא מוזיקאי ומלחין (הלחין בין השאר שירים לגלי עטרי, ירדנה ארזי ולאריק סיני). מורה לגיטרה ולפסנתר. יליד רמת גן. בין 1960 ל-1968 התגורר עם הוריו באילת, ושם נהג לטייל בגפו בין ההרים, עד להר הלבן. זהו ספרו הראשון.