יש לי שני לב

דפנה יצחקי

כנרת זמורה ביתן

גבר גבוה בג'ינס ובחולצת טריקו מעתיק פרטים ממודעה שתלויה על עץ. גם בלי לראות את פניו, מבט חטוף לעברו מספיק כדי לגרום לה לקפוא. זה לא יכול להיות. אין לו שום סיבה להיות פה. הוא כבר שנים לא בארץ. בנה בן השמונה פוסע לצידה בשקט. הגבר לא מסתכל לצדדים, הוא ממשיך לכתוב. אם ימשיכו ללכת יוכלו לחלוף על פניו בלי שיקרה דבר. אבל תמר עוצרת. 
יש לי שני לב הוא סיפור עדין ומסחרר כאחת על אֵם ובנה. 
שי, בעלה של תמר, קורא לה תמרי. ההורים שלה קוראים לה תמי. בלונדון קראו לה קולנוענית, אבל כבר שנים, מאז חזרה משם, היא לא עשתה שום סרט. ובעצם, "חזרה" זה לא מדויק. מוטב, ״הוחזרה״. ולאט־לאט נעמדה שוב על הרגליים. הכירה את שי. התחתנה. הביאה לעולם את יונתן, שמאגרף שוב ושוב את כפות ידיו כשהיא פונה אליו וכבר לא מדבר איתה כמו פעם.
ויום אחד, כשהיא צועדת איתו ברחוב, היא מבחינה בדמות מעברה: היא יודעת שמוטב לה לא לעצור, אבל זה חזק ממנה. 
יש לי שני לב הוא יצירת ביכורים מפתיעה וסוחפת שמסופרת לסירוגין מנקודות מבטם של תמר ויונתן: אישה שמגששת אחר גבולות הזוגיות והאימהות שלה ומנסה, לרגע קצר, לדחוק אותם הלאה, וילד שיותר מכול חשוב לו לקרוא לדברים בדיוק, אבל בדיוק, בשמם.